כשיש רצון, יש דרך - לחיות את החיים כקטועה
שמי אודרי. נולדתי לפני 33 שנה בצרפת עם ספינה ביפידה. הרופאים קטעו את רגליי בגיל צעיר. הייתי כל כך צעירה שאין לי זיכרונות מהרגליים. הרבה אנשים אומרים שזה נס, כי אני לא סובלת או צריכה להתאבל על אובדן הרגליים שלי, אבל הם טועים. שלא כמו אנשים שהפכו בעלי מוגבלות, אני מכירה את החיים האלה רק בלי רגליים. בגילי הצעיר הייתי מתגעגעת למה שלא הכרתי! עם זאת, אני חיובית באופן קיצוני. גדלתי בבית ספר לאנשים עם מוגבלות, שלימד אותי לקבל את ההבדלים ולחיות בלי להאט.
בגיל 15 עברתי למרטיניק, אי קריבי קטן. הכל היה שונה שם. מעט מאוד נוצר עבור אנשים עם מוגבלויות. המקומיים לא היו רגילים לראות מישהי "שונה". הם אפילו האמינו שאני נחותה וחסרת יכולת.
Where there is a will, there is a way- Living life as an amputee
My name is Audrey. I was born 33 years ago in France with Spina Bifida. The doctors amputated me at a young age. I was so young that I have no memories of my legs. Many people say it's a miracle because I didn't suffer or have to mourn the loss of my legs, but they are wrong. Unlike people who become disabled, I have only known this life without legs. In my young age, I used to miss what I never knew! However, I am the kind of positive person in the extreme. I grew up in a school for people with disabilities, which taught me to accept my differences and live without being slowed down.
At the age of 15 I moved to Martinique, a small Caribbean island. Everything was different there. Very little was created for people with disabilities. The locals were not used to seeing anyone "different." They even believed I was inferior and incapable.
יכולה לעשות הכל גם אם אני קטועה
מאז אותה תקופה בחיי, המשימה היחידה שלי היתה לשנות את התפיסה כלפי אנשים עם מוגבלות על ידי מימוש מטרות שלא ציפו שאממש. אם בית הספר לא היה נגיש בשבילי, לשם הלכתי. אם מורה לא רצה ולא ידע איך לנהוג בנוכחות סטודנט עם מוגבלות, הלכתי לכיתה שלו והקפדתי להיות התלמידה הכי טובה.
אף מורה לספורט מעולם לא קיבל תלמידים עם מוגבלות. מצאתי מאמן ולמדתי הכל על ספורט. ניסיתי כדורסל, שחייה, טניס, חץ וקשת ועוד. יצרתי קשר בין המאמן שלי למורה, כך ששום ילד לעולם לא ירגיש חריג שוב ויוכל להשתתף בשיעורי ספורט.
I can do anything even though I am an amputee
Since that time period in my life, my only mission has been to change people's perceptions of those living with disabilities by constantly going where I wasn't expected to go. If a school didn't have access for me, that's where I went. If a teacher didn't want or know how to act in the presence of a student with a disability, I went to his/her class and made sure to be the best student.
No sports teacher ever accepted students with disabilities at the time. I found a coach and learned everything possible about sports. I tried basketball, swimming, tennis, archery, etc. I created a connection between my coach and teacher so that no child will ever feel excluded again and will be able to participate in sports classes.
איך שיניתי את האי מרטיניק בהיותי קטועה
לאחר קבלת מספר תעודות בניהול ספורט בגיל 23, רכישת רכב משלי, בניית ביתי בגיל 26, זכייה במספר מדליות זהב באליפות הצרפתית ב-100, 200 ו-400 מ' וזכייה בתואר הספורטאית הטובה ביותר במרטיניק (בכל הקטגוריות: נכים או לא), התאפשר לי לשנות את התפיסות של אנשים על אנשים עם מוגבלויות. אני עובדת כרגע במועצה הכללית של מרטיניק ככותבת ומנהלת הפרויקט לפיתוח ספורט הנכים באי.
אני אוהבת את מרטיניק עכשיו. ביקרתי במקומות שונים, נהניתי מחופים ונהרות, הלכתי למועדונים והיה לי הרבה כיף, גיליתי את המסורות והתרבות, פגשתי אנשים והייתה לי את ההזדמנות להעניק להם מהגישה החיובית שלי. זה פשוט יותר נחמד לעשות את כל זה תחת השמש הקריבית! אני לא יכולה לשנות את כל העולם, אבל יכולה לפחות לנסות! המשימה שלי עדיין לא הושלמה, אבל אתן כבר יודעות זאת היטב: אני יכולה לעשות הכל, נכון?!
How Being An Amputee Changed the town of Martinique
After obtaining several diplomas in sports management at the age of 23, purchasing my own vehicle, building my house at the age of 26, winning several gold medals at the French Championship (100m 200m 400m), and being honored with the title of best athlete in Martinique (all categories: disabled or not) allowed me to change people's perceptions of individuals living with disabilities. I'm currently working on the General Council of Martinique as a writer and project manager for the development of disabled sports on the island.
I love Martinique now. I’ve visited many different places, enjoyed the beaches and rivers, gone to clubs and have had lots of fun, discovered the traditions and culture, met people and had the chance to give them some of my positive attitude. It's just nicer to do all that under the Caribbean sun! I may not change the whole wide world, but the least I can do is try! My mission is not yet finished, but you know it well: I can do anything, right?!
Comments