...still pressing on after spinal cord injury
What happened to you? Why do you use a cane to walk? Why do you use a scooter?
It was 1979, and I was 18 years old enjoying one summer week before I headed for college. I jumped into a pool, hit my head and started drowning. The E.M.T said “she is a quadriplegic and will probably never walk again.” The tunnel of darkness began, it felt like I was in a wrapping of heaviness beyond belief. What just happened to me? I could not move, I could not feel my body! They told us to prepare our home for a wheelchair ramp. What they did not know was that there was a different plan for my life. “Will she walk again? Will she move? “It's very serious, just come home now” my uncle told my mom who had to stop her Eurotrip and find someone to help her go back on the train immediately. It was better she didn’t know exactly what happened. “Your daughter is a quadriplegic, she will never walk again” …the on-staff neurosurgeon told her when she arrived 3 days later. I heard her scream.
"הבת שלך משותקת, היא לעולם לא תלך עוד"
מה קרה לך? למה אתה משתמשת במקל הליכה? למה את משתמשת בקטנוע?
זה קרה ב-1979, אני הייתי בת 18 ונהניתי משבוע קייצי אחד לפני שתתחיל המכללה. קפצתי לבריכה, נפגעתי בראשי והתחלתי לטבוע. החובשים אמרו "היא משותקת מהצוואר ומטה וככל הנראה לא תלך עוד לעולם". מנהרת החושך החלה, הרגשתי כאילו אני עטופה בכבדות עצומה. מה בדיוק קרה לי? לא יכולתי לזוז, לא יכולתי להרגיש את גופי! הם אמרו לנו להכין את הבית שלנו לכיסא גלגלים. מה שהם לא ידעו זה שהיו לי תכניות אחרת לחיי. "האם היא תלך שוב? האם היא תזוז?" "זה רציני מאוד, תחזרי הביתה עכשיו" דודי אמר לאימי שהיה עליה לעצור את הטיול שלה באירופה ולמצוא מישהו שיעזור לה לחזור מיד. מוטב היה שלא תדע בדיוק מה קרה. "הבת שלך משותקת, היא לעולם לא תלך עוד…" הנוירוכירורג המטפל אמר לה כשהגיעה שלושה ימים לאחר מכן. שמעתי אותה צורחת.
"חזרת" התחושה החלה במהירות לאחר תפילות רבות, שלושה חודשים ועשרה ימים מאוחר יותר. ההליכה שלי הייתה חלשה כמו כל הגוף שלי, נאבקתי עם הרגליים, אבל הייתי נחושה מוקדם מאוד לזוז כמה שאני יכולה. הייתי מאושפזת בשיקום במשך שנה. אלו היו חיים בפני עצמם שלרוב לא פופולרי לדבר עליהם, אבל אני חושבת שחלק מהלב, הנפש והנשמה שלי נקרעו שם. לצערי אני יכול לומר שבכיתי כמיליון דמעות. הימים הראשונים של החזרת השימוש בגופי היו סיוט שלא נגמר.
"לחזור" לא היה קל, אבל המשכתי בשיקום באשפוז ושנה לאחר מכן הלכתי למכללה וקיבלתי את התואר הראשון שלי. פגשתי אדם שאהב אותי בדיוק כמו שאני, עם כל האתגרים שלי. התחתנו ונולד לי בן בלידה טבעית! מעולם לא נכנעתי. עדיין יש בי מוטיבציה. כל יום אני מתאמנת.
האם עליי לעשות פילאטיס, להרים משקולות או לשחות? למעשה, בקיץ הזה, אני מתכננת לחתור עם קבוצת חתירה מותאמת בנהר הפוטומק כאן בבירת המדינה שלנו!
יש שיאמרו שזהו קרב. לפעמים צריכים לבחור באיזה צד של הקרב תהיו באותו יום, שעה, או אפילו רגע. אני יודעת. זה כמו דלת כבדה. אתם יודעים, יש דלתות שדורשות דחיפה נוספת, לתת את האקסטרה שיש בכם! כך זה מרגיש לי לפעמים. אני ברת מזל לומר כי 38 שנים מאוחר יותר אני עדיין הולכת! זה נפלא, זה נס, אני יודעת.
The “return” of feeling began quickly after many prayers, three months and ten days later, I was up walking in the parallel bars. My gait was weak as was my whole body, I struggled with all the other issues, that quads deal with, but I was determined very early on to move as much as I could. I was an inpatient in rehab for one year. It was a life unto itself, often dismissed and not popular to speak about but, I think, part of my heart, mind and soul were torn there and then some. I sadly can say I must have cried a million tears. The early days of regaining use of my body was a nightmare never-ending.
“Coming back” was not easy, but I continued in outpatient rehab and one year later I went to college and earned my bachelor’s degree. I met a man who loved me just as I was, and with all my challenges. We married, and I had a son by natural birth! I have never stopped long enough to quit. Today, I am still motivated. Everyday I train.
Should I do pilates, free weights or swim? In fact, this summer, I plan to row with the Adaptive Row team on the Potomac River here in our nation’s capital!
It is a battle, some say. Sometimes you need to choose which side of the battle you will be in that day, that hour, or even the moment by moment. I know, I do. It is like a heavy door. You know, some doors require that extra push, that extra something that you have in you! This is what walking feels like for me sometimes. I am blessed to say that 38 years later I am still walking! It is wonderful, it is a miracle I know.
Comments